תמיד ידעתי לאורך השנים שאני ביישנית ומופנמת.
לא מכירה את עצמי אחרת.
תמיד היתה לי חברה אחת טובה, ולא חבר'ה, כי זה תמיד איכות על כמות.
אף פעם לא משמעם לי לבד – תמיד ידעתי איך להעסיק את עצמי.
יש לי את העולם העשיר והפנימי שלי, אני סקרנית, קוראת המון ספרים, מקשיבה להמון תכנים, מתנסה בטיפולים שונים, לומדת שיטות שונות ומגוונות, ולכן אף פעם לא באמת הרגשתי שאני צריכה לצאת החוצה.
ממש כמו בשיר של ג'ואן ארמטריידינג – me, myself & I. שמה לכן לינק לכיף של שיר: https://www.youtube.com/watch?v=97yDLu_rVNQ
בעסק החדש שלי אני מוצאת שאני עושה תהליך הפוך – של יציאה החוצה, של שיתוף העולם הפנימי שלי עם אחרים.
בעוד שבמסגרת הטיפולים שלי – אני מלמדת נשים להיכנס פנימה ולבנות את העולם העשיר שלהן, לשהות שם, פשוט להיות. לנטרל רעשים חיצוניים, ולהקשיב לפעימת הלב שלהן.
אני יוצאת החוצה כדי להזמין נשים להתנסות איתי במסע פנימה, במסגרת תהליך שהוא אחר.
חשבתי על זה השבוע על הדיסוננס הזה: שהמסע שלי הוא החוצה ושעם נשים אני עושה את המהלך ההפוך בדיוק – מחברת פנימה.
מעניין אותי לשמוע האם אתן פוגשות ניגודיות כזו בעסק? בחיים?
ואיך אתן מתייחסות אל זה.
