שמתי לב שלפעמים יש פער אדיר בין איך שאני תופסת את עצמי לבין איך שהסביבה רואה אותי.
וזה לא שהסביבה רואה אותי באופן אחיד. אלא פשוט שונה מהאופן שבו אני חושבת על עצמי.
לכל אחת מאיתנו זוג משקפיים דרכן אנחנו מתבוננות על אחרים / ארועים / נסיבות. מפרשות את החיים.
העובדה הזו לבדה יוצרת מבט אחר אצל כל אחת מאיתנו.
הקטע הוא – שעד שאנחנו לא מקבלות פידבק חיצוני, אנחנו לא באמת יודעות מה חושבים עלינו, ואנחנו גם בדרך כלל מופתעות.
ולפעמים "יש דברים שצריך לשמוע בשביל לדעת שיודעים" [יוכי ברנדייס, אדל].
התחברתי מאוד למשפט הזה בספר – אנחנו יודעות איפשהו, אבל כשאומרים לנו אז זה נכנס לתודעה; או שאסימון נופל; או שאני מבינה שאחרים מסתכלים על יכולת שלי בצורה אחרת.
התנהגויות שונות שלנו, שהן לפעמים אוטומטיות, או "ככה אני" נתפסות אצל אנשים אחרים כעל יכולת מופלאה או יוצאת דופן.
אני אוהבת את הפידבק החיצוני הזה, כי גם אם אני לא מסכימה עם הפידבק הזה או מתחברת אליו, הוא גורם לי להרהר, פותח סימן שאלה או שם לי סימן קריאה.
ולפעמים זה כל מה שדרוש.
מתחברות?
