פעם הייתי שאפתנית.
קצת שכחתי את זה.
שאפתנות מקושרת אצלי לעולם ההישגי שזנחתי.
כשאני מחוברת וקשובה לעצמי, בהוויה האינסופית שלי,המילה "שאפתנות" מאבדת מהעוצמה שלה.
אולי כי אני פשוט נחושה יותר היום, פחות שאפתנית.
כאשר אני שואלת, איך אני יכולה להיות יותר בהוויה שלי ולהביא אותה לעולם, ולהיות תרומה לאחרים,
אין כאן שאפתנות, אלא נחישות פשוט להיות.
ומה עוד אפשרי?
איך אתן עם שאפתנות או נחישות?
