עת לסלוח?

השבוע צפיתי בשיחת טד של שרה מונטאנה, שתהתה איך סולחים בפועל בצורה אפקטיבית אחת ולתמיד?

אמא שלה ואחיה נרצחו על ידי נער, והיא מתארת בשיחה את ההתמודדות שלה עם השאלה הזו.

אני שמה לינק לשיחה ממש כאן:

https://www.ted.com/talks/sarah_montana_why_forgiveness_is_worth_it

יש לה כמה תובנות יפות, שלקחתי ואני משתפת אתכן.ם:

כשאנחנו לא סולחות אנחנו בוחרות לסחוב את הארוע או האדם איתנו, ולחבר אותו אלינו ממש כמו משקולת.

לרוב אנחנו סולחות באופן די אוטומטי, כי:

1. "זה הדבר הנכון לעשות";
2. אנחנו מאמינות שזה יהפוך אותנו לא.נשים טובים יותר;
3. יש לחץ מהסביבה לסלוח: חברים, משפחה, מדיה – אבל לרוב זה נעשה רק כדי שהם ירגישו טוב יותר וימשיכו הלאה, וזו אף פעם לא באמת סיבה טובה מספיק לסלוח;
4. אנחנו חושבות שסליחה היא קיצור דרך לריפוי, ללא הצורך לחוות ולהרגיש את כל קשת הרגשות הקשה של כאב, פגיעות, כעס, בלאגן,

רובנו מתרחקות מסליחה כמו ממגיפה:

אנחנו לא רוצות להתבונן בפציעות ובפצעים שלנו  – הם מפחידים, קשים וזה דוחה.

זו גם הסיבה, שלרוב אנחנו מפנים את המבט כשלוקחים מאיתנו דם.

הרבה יותר פשוט לתעל את הכעס החוצה, כלפי אדם אחר, הנסיבות.

אבל שחרור הכעס עוזר לנו להחלים, כמו פצע שמתחיל להגליד.

המקום של הסליחה מגיע כאשר המחיר של "לא לסלוח" הוא גבוה מדי ,

שלבחור בעצמי ובטובתי – חשוב יותר מלהיות צודקת – אז מגיעה המוכנות לסלוח.

הסליחה מגיעה כאשר נרפאנו מספיק וכשאין לנו מה להפסיד יותר, ולכן:

אם אתן.ם עדיין מדממים מכאב – אולי עדיין לא הגיעה העת לסלוח;

אם הצלקות טרם הגלידו – אז אולי עדיין מוקדם מדי כדי לסלוח;

העובדה שאנחנו לפני יום הכיפורים אינה מחייבת אותנו למחול על הכל ועכשיו;

ועדיין, אף פעם לא מאוחר מדי לחזור לעצמנו.

כאשר אנחנו מוכנות לשחרר את כל הכעס, הכאב, הצער, הטראומה,

ואנחנו פתוחות לגלות את עצמנו מחדש, במקום להוכיח את עצמנו כל הזמן –

אז חופש חדש נולד ואינספור אפשרויות חדשות נפתחות.

גמר חתימה טובה.