זו החוליה שלפעמים מתפספסת לי כאשר אני מתנצלת או מבקשת סליחה מאחרים.
עם כל הקושי הכרוך בלהתנצל, בלהיות במקום פגיע, לא לדעת איך האחר יגיב, בהתמודדות עם תגובת האחר, נמצאת הסליחה לעצמי.
לפעמים הסליחה לעצמי היא זו שמניעה את בקשת הסליחה מהאחר, לפעמים היא זו הסוגרת את בקשת הסליחה. החוליה האחרונה.
ואם אני לא מבצעת גם את המהלך הזה של סליחה עצמית – לא משנה כמה שנים עברו, איך האדם הגיב, איזה משקעים נותרו – האנרגיה של הזיכרון הזה יושבת לי במערכת. כמו משקולת. מחכה.
סולחת לעצמי.
סלחו לעצמכם.ן
אנחנו לא מושלמים. ואין סיכוי שנהיה כאלה.
תהיו שלמים, שחררו אנרגיה תקועה, תבחרו בעצמכם.
!גמר חתימה טובה
