לאחרונה התחלתי להתבונן על חיי כעל מסע של תובנות. יש המון שיעורים שלמדתי ותובנות שאספתי בדרך, ולרוב, אני לא עוצרת להבחין בהם. עכשיו החלטתי להעלות אותם על הכתב, להרהר בהם, בעיקר כדי ליישם את מה שעובד, ואולי גם לתת השראה.
השבוע חשבתי על הדרך המקצועית שלי כעורכת דין. הוסמכתי לפני כ-21 שנים. ידעתי שאני רוצה להתמחות בתחום מסחרי בינלאומי, כי שלטתי גם באנגלית [בעקבות שליחות בלונדון]. כל עו"ד בישראל יכול לנסח הסכם בעברית, אני יכולה לעשות את זה גם באנגלית, ולכן מראש חיפשתי את הנישה הזו. רציתי להרגיש את העולם בכפות ידיי. זה היה המשפט שהתנגן לי בראש תמיד, ועדיין.
עם זאת, לאחר שהוסמכתי, לא הצלחתי למצוא עבודה במשך חודשים רבים, לא בתחום שאני רוצה, ולא בכלל. מתסכל מאוד. כאשר אני חושבת שזה היה המצב לפני 21 שנה, אין לי מושג איך הסטודנטים היום עושים זאת.
לאחר מעל לחצי שנה של חיפושים, מצאתי עבודה במשרד עורכי דין בתחום הכינוסים והפירוקים והליטיגציה. ההיפך הגמור ממה שחיפשתי. היה ברור לי שאחרי שנה במשרד יהיה לי קל יותר למצוא עבודה כי כבר תהיה לי שנה של נסיון. במאמר מוסגר אציין שהתמחתי אצל שופטת, ולכן מבחינת משרדי עורכי הדין לא היה לי נסיון מקצועי רלוונטי ואף אחד לא רצה להשקיע בי.
לאחר שנה, עזבתי את המשרד ומצאתי עבודה בתחום מסחרי, אולם לרוע מזלי עולם ההייטק נפל, והייתי אחרונה להיכנס למשרד וראשונה לצאת. וכך שוב מצאתי את עצמי מחפשת עבודה בתחום מסחרי בינלאומי. למזלי, לאחר כשבועיים מצאתי את מבוקשי, באחד מעשרת משרדי עורכי הדין הגדולים בארץ, ושם כבר עבדתי קרוב ל-6 שנים!
מסיבות שונות דרך המלך לעבודה בתחום מסחרי בינלאומי, לא היתה פתוחה בפניי מהרגע שסיימתי את לימודיי. עם זאת, ומכיון שידעתי שזה התחום שבו אני רוצה לעסוק, החלטתי שאין ברירה, ואני צריכה לעשות "מעקף" – לעבוד בכל מקום שיתן לי עבודה, לצבור נסיון ואז לחפש בתחום שאני רוצה. איזושהי ידיעה חזקה שזה מה שאני צריכה לעשות וכמה זמן שזה ייקח ומה שזה יידרוש ממני – אני אתמודד עם זה.
היתה בי אמונה רבה בעצמי ובדרך שבה אני רוצה ללכת, סבלנות לפסוע במסלול שנפתח בפניי גם אם הוא מפותל ולא פשוט וקצר, ויצירתיות ליצור לי נתיב חליפי עד שאגיע לדרך המלך שייעדתי לעצמי. פשוט חיפשתי איך כן אני יכולה להגיע למה שרציתי, והבנתי שזה יצטרך להיעשות בשלבים ולא במהלך ישיר. זה היה הפיתרון שמצאתי לעצמי ולמצב. לרגע לא חשבתי לוותר על המקצוע או על התחום שבו רציתי.
לא נתקעתי בתחום שלא רציתי – כי זה מה שמצאתי, ולא ויתרתי על הייעוד שלי לעצמי, אלא הייתי מלאת סבלנות ואורך רוח ללכת במסלול ארוך יותר כדי להגיע לאן שרציתי. לפעמים זה פשוט המצב. הדרך הקצרה חסומה. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" – המשפט הזה של שלום חנוך תמיד מחזיק אותי בתקופות כאלו.
למדתי המון על עצמי במהלך המעקף הזה: זה היה מסע עם הרבה אמונה עצמית, השלמה עם מצב קיים מבלי לוותר על התוכנית שלי לעצמי. להתעקש על עצמי ועל מה שאני רוצה לעשות בחיים.
עד היום אני עושה רק מה שטוב עבורי, לא נתקעת במה שלא מעניין אותי, לא מפחדת לצאת מאזור הנוחות או לאתגר את עצמי, גם אם זה לוקח זמן וגם אם הנתיב אינו ברור. לעיתים זה מתסכל ומורכב, אבל בסוף אני מגיעה לאן שרציתי, ואז זה אדיר!!
שמתי לב, שעכשיו כשנטשתי את עולם המשפט, אני עושה את המסלול הזה שוב. מרגע שגיליתי מה אני רוצה לעשות בחיי, אני מלאת אמונה בעצמי שזה יקרה – כי כבר הוכחתי לעצמי בעבר. גם אם זה לא מיידי, גם אם זה בערפל – אני מסוגלת להגשים את הייעוד והנתיב שאני מציבה לעצמי. וזה לא קסם – זו פשוט אמונה עצמית חזקה מאוד. והפעם אני רגועה יותר בדרך, כי יש לי אותי.
לסיכום, שלושת העקרונות שזיהיתי כאן הם:
אמונה עצמית;
סבלנות;
ויצירתיות.
חיבוקים לכל מי שקרא אותי עד כה.
המשך יבוא…
