יש לנו תמיד ציפיות:
מעצמנו,
מההורים,
מלקוחות,
מחברים,
ממשפחה
מהחיים..
לא חסר.
וכשהציפיה לא מתממשת במלואה, או כפי שקיווינו – הצד האחר שלה הוא אכזבה.
ואז אנחנו מושכות ומושכים אלינו אכזבות,
כי זה התדר השולט.
החוכמה היא לשחרר את הציפיה,כי ציפיה מעצם טיבה אין בה שום אחיזה במציאות
זו רק אנרגיה שאנחנו מחכים שהיא תתממש לחומר,
כפי שדמיינו ולשביעות רצוננו המלאה.
איך משחררים ציפיה או אחיזה בתוצאה?
שמים כוונה על הבקשה או הרצון שלנו ואז משחררים ומתנתקים.
ונותנים ליקום לעשות את שלו.
יש כאלה שמרגישות.ים שהןם חייבות.ים לעשות מעשה פיזי כלשהו כדי שיסמל להם את השחרור:
למשל לכתוב על נייר ולשרוף אותו או לקרוע אותו;
יש כאלה המתלהבים מעצם הכוונה והיצירה מבלי לדעת לאן היא תיקח אותם.
זה שעור קשה לתרגול, אבל אפשרי.
מתחיל בשימת לב כשזה קורה, שקיימת ציפיה, רצון לתוצאה מוגדרת.
וככל שאנחנו משחררות ומשחררים יותר את הציפיה, את התלות בתוצאה – הרמה האנרגטית שלנו עולה, ואיתה גם האושר.
ואנחנו מרחיבות את האפשרות של היקום לסייע לנו ולפתוח לנו אפשרויות חדשות, שאולי אפילו לא חשבנו עליהן.
בא לי להעביר סדנה להגדיל את האור. כוונה נקיה.
כתבתי פוסט ושמתי בפייסבוק – ושיחררתי ציפיה.
פנו אלי להעביר סדנה כזו במועדון למתמודדי נפש, פנו אליי להעביר סדנה כגיבוש בגן, וחברה יקרה הציעה לארח אצלה סדנה.
לא יודעת מה מכל זה אכן יצא אל הפועל – אבל אין ספק שהגעתי למקומות שכלל לא כיוונתי אליהם.
זה גרם לי לחשוב כמה אנחנו חושבות בקטן, מצמצמות אפשרויות.
הייתי מוכנה להיות במקום שבו יהיה כיף, בלי לדעת איך ואיפה.
פשוט התמסרתי.
זה בהחלט תירגול שאני הולכת להתמיד בו!
איך אתן משחררות ציפיה?
