נקודת מבט שלי על להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם.
בגיל ההתבגרות חייתי 3 שנים בלונדון.
השהות בחו"ל מאפשרת פרספקטיבה על החיים שלנו כמו שאנו מכירות אותם.
זה מתאפשר גם בטיול אבל כאשר חיים במקום מסוים – סופגים את דרך החיים שלו,
שבתחומים מסויימים שונה מאוד מהדרך שאנו חיים או שהתרגלנו לחיות בארץ.
יש הרגלים בחו"ל שמיד אימצתי ויש כאלה מהארץ שהתגעגעתי אליהם.
ההבנה הזו שדברים יכולים גם להתנהל אחרת ממה שהכרנו הממה אותי בשעתו,
כנערה בת 15 שלראשונה יצאה את גבולות ישראל בשנת 1986.
ברור לכן שאנגליה זה עולם אחר, מנומס, קר, מלא טקסים –
ועדיין אחד הדברים שתפסו אותי זה הנוהג להחזיק את הדלת למי שבא אחריך,
כאשר אתה נכנס למקום כלשהו,
וזה לא משנה אם זה משרד, בנק, חנות או הביתה.
מכיון שכך נהוג, וכך התרגלתי, כשהייתי מגיעה לארץ לביקור הייתי נכנסת לדואר או לחנות ומחזיקה את הדלת לזה שבא אחריי – ונשארת לעמוד ככה!
אף אחד לרגע לא חשב להגיד תודה, להחזיק לבא אחריו, לא הבינו מה בדיוק אני עושה.
המצב השתפר כאן מאז – אבל עדיין יש מקום לשיפור 
.
בכל אופן, זה הרגל או נוהג שמלווה אותי עד היום,
לכל מקום אליו אני נכנסת אני מסתכלת אחורה,
בודקת אם יש מישהו אחריי ומחזיקה עבורו את הדלת.
יש בזה מחווה יפה בעיניי: ראיתי אותך.
מתוך אכפתיות,
ראיית האחר – זה נעים וזה משמח ומרגש בעיניי.
מחווה קטנה.
אני לא יכולה להגיד שהמחווה הזו רווחת היום כאן, אבל אני עדיין עושה כך.
תמיד.
זה כבר אוטומט שלי.
זה השינוי הקטן שאני רוצה לראות בעולם.
שנראה אחד את האחר, נפתח את הלב, נפגין אכפתיות גם בדברים הקטנים ביותר.
זה לא שלום עולמי, אבל זו הדרך שלי להיות מי שאני רוצה להיות,
להוביל את השינוי שאני רוצה לראות יותר,
גם בדברים הקטנים ביותר.
זה אחד הזרעים שאני שותלת ומטפחת כבר עשורים.
אני מאמינה שכל אחת ואחד מאיתנו שותל.ת את הזרעים שלו שעושים ויעשו טוב בעולם.
גם אם זה קטן, גם אם אף אחד לא יודע, גם אם רק אני רואה ויודעת,
לאט לאט זה גדל ואנחנו משפיעים על סביבתנו.
אי אפשר לעצור את ההשפעה החיובית והטובה כי היא משמחת ומדבקת.
ככה נעצרתי היום כדי להתבונן על זה ולהוקיר את זה,
ולהבין שלהיות השינוי שאני רוצה לראות מתחיל מבפנים,
ממודעות ובחירה לחיות כך גם אם אף אחד לא יודע או מכיר תודה.
זה בכלל לא רלוונטי – העיקר שאני ערה לכך וזה משמח אותי.
איזה זרעים קטנים של טוב אתן שתלתן בעולם?
