יש דברים שנשארים.
יש דברים שמתגשמים.
כאשר ציירתי את הציור הזה – התאהבתי בו מיד.
אין בו תנועה רבה או ניגודיות.
רוב הגוונים דומים למעט הכתם הזהוב.
ועדיין הוא הרגיש לי מכושף ומיוחד, ומאוד שונה מרוב הציורים שלי.
כשסיימתי אותו הוא נראה לי כמו רחם.
והיתה לי אז כמיהה חזקה מאוד שתהיה לי בת.
ראיתי את הכמיהה הזו משתקפת בציור הזה, כמו סימבול מובהק.
הכמיהה העוצמתית הזו התממשה לבסוף גם במציאות, ואלה נולדה 
מה שאני תמיד אוהבת בציורי אבסטרקט הוא שאפשר למצוא בהם הרבה דברים.
הם אינסופיים ותמיד מתגלה בהם משהו חדש, במיוחד כשמשנים את זווית ההסתכלות.
מה אתן רואות בציור הזה?
