היום על הערך של הקשבה עצמית.
לאורך חיי שזורים ארועים בהם הרגשתי שאני צריכה לפעול בדרך מסוימת, וכך פעלתי, גם אם הסביבה לא הבינה או לא תמכה. פשוט הייתי קשובה לעצמי, כמו ידיעה עמוקה ובטוחה שזו הדרך הנכונה להתקדם או לעשות, ופשוט עשיתי. כמה דוגמאות:
1. אז סיפרתי שהיינו בשליחות בלונדון, כאשר הייתי בגילאי 15-18. באמצע השנה השניה בבית ספר ציבורי אנגלי-יהודי, עזבתי את בית הספר ובמשך שנה וחצי למדתי לבד לבגרות הישראלית, והוצאתי תעודת בגרות. לבד. הכנתי לעצמי תוכנית לימודים, מצאתי מורים, באמצעות ה-Sunday school או אנשים שהיו שם בשליחות. אבא שלי לימד אותי והכין אותי לבגרות באזרחות 😊. ההורים שלי לא התלהבו מהרעיון שאני אעזוב בית ספר ושלא יהיו לי חיים חברתיים. אני פשוט ידעתי שאני רוצה לחזור לארץ עם תעודת בגרות, ולא להתעסק עם זה אחרי צבא, וגם ככה לא היו לי חיים חברתיים, אז זה מה שעשיתי. משמעת ברזל. לימודים אקסטרניים והוצאתי תעודת בגרות לפני שחזרתי להתגייס לצבא.
2. כשסיימתי את מסלול הייעודי של קצינות תחזוקה, והגיעה השעה להציב אותנו, אני ביקשתי לשרת רחוק מהבית. זה פשוט נראה לי תפקיד מעניין יותר. אף אחד לא הבין איך בחורה עדינה כמוני "תשרוד" או מסוגלת לשרת רחוק מהבית, מה גם שמעולם לא חייתי מחוץ לבית. אבל זה מה שרציתי, וזה מה שקיבלתי. שרתתי בקציעות – הכי רחוק מהבית שאפשר ובאמצע שום מקום. כשההורים שלי באו לבקר אותי שם, הם היו מזועזעים מהתנאים. אני הרגשתי ממש בת מזל שיש לנו מבנים ואני לא גרה באוהלים. כמובן, שהיה שירות מאתגר ונפלא – ונהנתי מאוד.
3. כשלא מצאתי עבודה כעורכת דין עם סיום הלימודים – ידעתי שאני רוצה לעבור לגור בתל אביב. לא היתה לי הכנסה ולא ידעתי כמה זמן לא אמצא עבודה, אבל ידעתי שאני צריכה לזוז, ושזה יגיע. וכך קרה שפחות מחודשיים לאחר שעברתי לתל אביב, מצאתי עבודה; ואחר כך גם זוגיות שהפכה לקשר נישואין. לפעמים אנחנו פשוט יודעים. לפעמים פשוט צריך ליצור תנועה, שיוצרת אדוות נוספות של תנועה, שמאפשרות התקדמות.
4. כשסיימתי ללמוד משפטים היה ברור לי שאני רוצה לעסוק בתחום מסחרי בינלאומי. לא יודעת מאיפה זה הגיע אבל לי זה היה ברור, וזה מה שחיפשתי כל הזמן, עד שמצאתי. וכפי שסיפרתי – לא היה קל למצוא עבודה בתחום, אבל לא ויתרתי, ויצרתי לי נתיב למימוש הרצון הזה. וכך היה ועסקתי בתחום הזה קרוב ל-20 שנה.
5. כשהחלטתי לצאת לדרך עצמאית כעורכת דין, אחרי נסיון של 12 במקצוע. כולם הרימו גבה. מאיפה תביאי לקוחות? איך תתפרנסי? לא יודעת – אני רק יודעת, שאין לי מה לחפש בשוק כשכירה ואני חייבת להיות עצמאית. לא מתאים לי לעבוד נון סטופ כדי להוכיח למישהו אחר שאני "ראויה" להיות שותפה, ולא לראות את המשפחה שלי ולהפסיק לחיות ולנשום. לא התאים לי. בדיעבד זו אחת ההחלטות הכי חכמות שיכולתי לקחת, ואני לא מפסיקה להוקיר לעצמי תודה עליה. וההתחלה היתה קשה, ולא היו לקוחות וכל הזמן חשבתי איך אני בונה את עצמי ואת תחום העיסוק שלי, ולאט לאט זה קרה, וגדל והתפתח.
6. כשהגעתי להכרה שאני כבר לא נהנית מהמקצוע שלי – שאין לי יותר אתגר או עניין. זו היתה הכרה קשה כי בניתי משהו שהוא שלי והוא כבר לא הסב לי הנאה. ידעתי שאני לא רוצה לעסוק בתחום זה יותר, אבל בכלל לא ידעתי במה כן. בכלל להגיע להכרה ולומר לעצמי ש"זה כבר לא זה" – היה קשה מנשוא, כי תמיד אהבתי את המקצוע, שבעיניי התאים לי כמו כפפה ליד, ואם לא זה – אז מה כן? לא היה לי שמץ של מושג. לא רציתי לסגור את המשרד שלי כל עוד אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, ולקח לי המון זמן עד שמצאתי מה אני רוצה לעשות. המון!! 5 שנים בערך. 5 שנים שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי, מה אני רוצה ללמוד, איך אני רוצה לשהחיים שלי יראו. ובשנתיים האחרונות התחלתי ללמוד מגוון של נושאים מהם התפתחתי להיות המטפלת שאני. והיה לי קשה מאוד להיות במרחב החוסר ודאות. קשה מנשוא! אחד הדברים היותר קשים ומורכבים שנאלצתי להתמודד איתם בחיי – ואני שמחה שאני כבר רואה שחר של יום חדש, וצועדת לשם, גם אם עדיין בזהירות. אני יודעת שזה ישתנה – ואני אצעד בביטחה ושזה פשוט זה. יודעת!
ונראה לי שהמוח שלי ישמח לראות "רשימת מלאי" כשזו – תמיד מעודד ומכוון.
אותי בודאי – מקווה שגם אתכם.
