הפער בין הגיל הכרונולוגי לבין איך שאני מרגישה בפנים.
שמתי לב שעם השנים נוצר פער,
שרק הולך וגדל,
בין הגיל הכרונולוגי שלי לבין הגיל שאני מרגישה שאני בפנים.
אני מרגישה בפנים כמו בחורה צעירה בתחילת הדרך, שנות העשרים, אולי אפילו נערה,
ועם זאת בקרוב אחגוג יום הולדת חמישים,
מה שאומר שאני בפתחו של העשור השישי של חיי!
אני ממש לא מרגישה כאישה בת חמישים.
לא מזמן היתה לי שיחה עם סבתא שלי בת ה-90 שאמרה לי שהיא לא מרגישה בת 90,
שהחיים עוברים מהר ובאיזשהו מקום גם היא מרגישה ילדה.
כולנו מרגישות כך?
על איזה גיל אנחנו נעצרות ונשארות?
ואולי זה הפער לבין מה שאני חושבת שאישה בת 50 צריכה להראות או להיות –
אישה שכבר גילתה מי היא ומה היא ואז פשוט נשארת כזו,
ולא אישה שהשיא עוד לפניהוהנה אני מגלה שזה מסע וכל פעם מתגלה חתיכה אחרת ממנו, ממני.
שאנחנו לא מוצאות את עצמנו ונשארות ככה כל החיים,
שזה שינוי מתמיד,
שאנחנו מתפתחות כל הזמן,
שיש עדיין חלומות, יעדים,
שלא הכל אני יודעת או מבינה,
שרב הנסתר על הגלוי,
שהנסתר רק הולך ומתעצם ככל שאני נוברת בו,מתפתה אליו.
חידה שכזו.
גם אצלכן, או שרק אני ככה?
