אני מכירה תודה בכל יום על הדברים הטובים שהיו בו, ואני תמיד מוצאת, ולא מעט.
זה כבר הרגל.
לפעמים אני עושה את זה תוך כדי שהדבר הטוב מתרחש,
אבל בכל לילה לפני השינה סורקת את כל היום ומודה על כל הטוב שהתרחש בו.
מודה להדרכה ולאנרגיות בכל טיפול.
מודה על ההכוונה.
אבל מה לגבי הצלחות?
לא בטוחה שאני נותנת להן מקום ראוי,
כשנתקלתי במשפט הזה הבנתי על מה לא הסתכלתי,
מה לא הוקרתי.
לאורך חיי לא ראיתי את הייחוד שבהצלחות,
מה שהייתי אומרת לעצמי על כל הצלחה –
אם אני הצלחתי – אז כל אחד יכול.
אין בכך שום דבר מיוחד!
חבל ממש.
בניתי לי יסודות ממש חזקים, עוגנים –
כאלה שמאפשרים לי להניע שינוי של 180 מעלות בחיים,
מבלי להישבר,
בזרימה ובטבעיות.
עם ספקות, פחדים ושאר מציקים –
הם הרי תמיד נוכחים,
אבל להיות all in, רק אחרת.
להמשיך ולבנות,
להתקדם,
להתרחב מאוד,
לגעת יותר.
אז הגיע הזמן להכיר ולהוקיר הצלחות!
תמיד!
כל הזמן,
אחרת לא אצליח לבנות את השלב הבא.
מה איתכם?
איך אתם עם הצלחות: עוגן להתקדמות או מפספסים?
