בסופ"ש האחרון, בין היתר, ישבתי להאזין לספר:
The Big Leap by Gay Hendricks
התאוריה שלו, שיש לנו 4 אזורי פעולה, בתרגום חופשי שלי: אזור אי הנוחות, אזור הנוחות, אזור המצוינות ואזור הגאונות.
השאיפה היא לזהות את אזור הגאונות שלנו ולעשות רק את זה.
לשהות שם.
מה שקורה הוא, כיון שאנחנו לא מאמינות שמגיע לנו או שאנחנו מסוגלות, ממגוון רב של סיבות, שגם גדלנו להאמין בהן, אנחנו מתנגדות להיות באזור הגאונות שלנו ולפעול משם.
איך אנחנו מתנגדות?
אנחנו ממלאות את עצמנו בדאגות שאין לנו באמת שליטה עליהן.
אנחנו מבקרות או מאמשימות את עצמנו או אחרים ובכך מונעות מעצמנו את ההצלחה, האהבה והשפע שמביא איתו אזור הגאונות.
מה שתפס אותי בספר, מעבר לדרך לזהות את אזור הגאונות שלי, הוא ההתייחסות לדאגות ולביקורת ולהאשמות – כאל התמכרות!
אנחנו פשוט מכורות לדרך ההתנהלות הזו, אנחנו לא מסוגלות לצאת מזה.
וזו היתה תובנה מאירת עיניים מבחינתי: שלדאוג כל הזמן או להאשים את עצמי ולבקר את עצמי – זו פשוט התמכרות.
ועכשיו מתחיל מסע הגמילה שלי.
אני שמה כאן לינק חינמי להאזנה לספר:
ממליצה בחום להאזין!!
פותח את החשיבה שלנו לרוחב ולעומק.
האם אתן יודעות מה אזור הגאונות שלכן?
